הורות מתוך אשמה; כיצד רגשות האשם משפיעים על הגבולות שאנחנו מציבים?

רגשות אשם הוריים עשויים להתעורר בעקבות פער בין ההורה שאנחנו שואפים להיות לבין האופן שבו אנחנו מתנהגים במציאות.

עומס בעבודה, עייפות, חוסר סבלנות או קושי להיות זמינים רגשית בכל רגע עלולים לעורר תחושה שאנחנו מאכזבים את ילדינו. לעיתים האשמה קשורה גם לחוויות הילדות של ההורה. מי שגדל בסביבה נוקשה עשוי לחשוש מהצבת גבולות מתוך רצון שלא לשחזר את החוויה שחווה בעצמו. מנגד, הורה שחווה חוסר יציבות עשוי לנסות למנוע מילדו כל תסכול, כדי להעניק לו תחושת ביטחון שלא תמיד הייתה לו.

חשוב להבין שלא כל רגש אשמה מעיד על טעות הורית. לעיתים הוא משקף ציפיות בלתי מציאותיות שאנחנו מציבים לעצמנו.

גבולות הם חלק חיוני מההתפתחות הרגשית והחברתית של ילדים. הם מסייעים להם להבין את המציאות, לפתח ויסות עצמי וללמוד להתמודד עם תסכול. כאשר הורה חושש לאכזב את ילדו, הוא עשוי להתקשות לומר "לא", לשנות החלטות בעקבות בכי או כעס או להימנע מדרישות התואמות את גילו ויכולותיו של הילד. לדוגמה: הורה שחוזר מאוחר מהעבודה עשוי לאפשר זמן מסך ממושך בניגוד לכללים המשפחתיים, מתוך תחושה שעליו לפצות את הילד על היעדרותו.

הקושי אינו בעצם הגמישות. גמישות הורית היא חשובה ולעיתים אף הכרחית. השאלה היא האם השינוי נעשה מתוך שיקול דעת והתחשבות בצורכי הילד או בעיקר כדי להפחית את תחושת האשמה של ההורה.

אחד האתגרים המשמעותיים בהורות הוא היכולת לראות את הילד מתוסכל, כועס או מאוכזב מבלי למהר לבטל את הגורם לתסכול.

הורים עשויים לפרש בכי או התנגדות כסימן לכך שפגעו בילדם, אף שלעיתים מדובר בתגובה טבעית לגבול שאינו תואם את רצונו.

ילדים זקוקים למבוגרים שמסוגלים להכיר ברגשותיהם ולסייע להם להתמודד איתם, גם כאשר לא ניתן להיענות לבקשתם. אפשר לומר לילד: "אני מבינה שאתה מאוכזב ורצית להמשיך לשחק. זה באמת מתסכל ויחד עם זאת, עכשיו הגיע הזמן להתארגן לשינה". כך אנחנו מעניקים תוקף לרגש מבלי לוותר בהכרח על הגבול.

גבול צריך להיות מותאם לגיל הילד, לרמת ההתפתחות שלו וליכולות הוויסות שלו. לא כל דרישה מתאימה לכל ילד.

הורים לילדים עם הפרעת קשב וריכוז (ADHD), קשיים בוויסות רגשי, קשיים התפתחותיים או צרכים מיוחדים עשויים להתמודד עם אתגרים הוריים נוספים.

התפרצויות רגשיות, קשיים בהתארגנות, התנגדות למעברים או צורך בתיווך מתמשך עלולים ליצור עומס ולגרום להורים לפקפק בתגובותיהם. לעיתים הם חווים ביקורת מהסביבה או מקבלים מסרים שלפיהם הקשיים נובעים מחוסר גבולות או מהורות לא נכונה. חשוב להבחין בין התנהגות שנובעת מקושי במיומנות או ביכולת ויסות לבין התנהגות שבה הילד מסוגל לעמוד בדרישה אך מתקשה לקבל אותה.

ילד עם ADHD עשוי להזדקק להוראות קצרות, להכנה מראש למעברים, לתזכורות ולתמיכה בוויסות רגשי. התאמות אלה אינן ויתור על גבולות אלא דרך להפוך אותם לנגישים ולישימים עבורו.

הדרישה ההורית צריכה להיות מותאמת ליכולת ולא רק לגיל הכרונולוגי.

כאשר הורה פועל לאורך זמן מתוך אשמה, עלול להיווצר קושי לשמור על עמדה הורית יציבה.

לעיתים ההורה מוותר שוב ושוב עד שהוא מרגיש מותש או מתוסכל. בהמשך, התסכול המצטבר עלול להתבטא בתגובה נוקשה או בהתפרצות כעס. כך עלול להיווצר דפוס של ויתור, הצטברות מתח, תגובה חריפה ואשמה מחודשת. מבחינת הילד, חוסר העקביות עלול להקשות על הבנת הציפיות והגבולות. אין הכוונה לכך שהורים צריכים להגיב תמיד באותה דרך. הורות מיטיבה כוללת גם תיקון, התנצלות והתאמה למצבים משתנים.

ההבדל הוא בין גמישות מודעת לבין תגובות המוכתבות בעיקר על ידי עומס רגשי.

בהדרכת הורים אנחנו מתבוננים בדפוסי התגובה ההוריים, במשמעות הרגשית של הצבת גבולות ובקשר שבין צורכי ההורה לצורכי הילד.

העבודה כוללת זיהוי מצבים המעוררים אשמה, הבחנה בין אחריות הורית לבין אחריות שאינה שייכת להורה ופיתוח תגובות עקביות ומותאמות.

במשפחות שבהן יש ילדים עם ADHD או צרכים מיוחדים, ההדרכה משלבת גם הבנה של הקשיים הנוירו-התפתחותיים, בניית סביבה תומכת, התאמת דרישות וחיזוק מיומנויות ויסות והתארגנות.

הגישה אינה מתמקדת רק בשאלה כיצד לגרום לילד לשתף פעולה אלא גם באופן שבו ניתן לבנות קשר בטוח, לשמור על סמכות הורית ולכבד את צרכיו הייחודיים.

הורות אינה נמדדת בהיעדר טעויות או ביכולת למנוע מהילדים כל קושי. היא מתפתחת מתוך הקשבה, אחריות, נכונות ללמוד ויכולת לשלב בין חום רגשי לבין גבולות מותאמים.

כאשר אנחנו מצליחים לזהות את רגשות האשם מבלי לתת להם להכתיב את תגובותינו, מתאפשר לנו לקבל החלטות מתוך שיקול דעת ולא מתוך צורך מיידי להקל על המצוקה שלנו או של הילד.

ילד אינו זקוק להורה שמסכים איתו תמיד אלא להורה שמסוגל לראות את רגשותיו, להבין את צרכיו ולהוביל אותו בביטחון גם ברגעים של תסכול.