רילוקיישן והנפש; מה קורה לשייכות ולמערכות יחסים כשעוברים למדינה אחרת

כאשר אנחנו עוברים למדינה אחרת, אנחנו לא משנים רק את מקום המגורים. אנחנו נפרדים במידה מסוימת, משפה, מתרבות, מקודים חברתיים ומהסביבה שבה למדנו להרגיש שייכים.

פעולות שבעבר היו פשוטות ומובנות מאליהן כמו פנייה לרופא, התנהלות מול מוסדות או יצירת קשרים חברתיים, עשויות להפוך למורכבות.

אדם שהיה עצמאי ובטוח בעצמו במדינת המוצא עשוי לגלות שבסביבה החדשה הוא מתקשה לבטא את עצמו, תלוי באחרים או מרגיש שאינו מצליח להביא לידי ביטוי את מלוא יכולותיו.

הפער בין תחושת המסוגלות שהכרנו לבין החוויה במדינה החדשה עשוי להשפיע על הביטחון והערך העצמי.

הזהות האישית שלנו מתעצבת גם מתוך השפה, התרבות, הזיכרונות והקשרים המשמעותיים שליוו אותנו לאורך החיים.

ברילוקיישן עשויה להיווצר תחושה של חיים בין שני עולמות. מצד אחד, אנחנו כבר לא חלק מחיי היומיום במדינה שעזבנו. מצד שני, לא תמיד אנחנו מרגישים שייכים לחלוטין למקום החדש.

לעיתים הגעגוע אינו רק לאנשים או למקומות אלא גם לגרסה קודמת של עצמנו, לתקופה שבה הרגשנו מובנים, מוכרים ובטוחים במקומנו.

תחושת השייכות אינה נוצרת בהכרח עם קבלת אשרת שהייה או מציאת בית. היא מתפתחת בהדרגה, דרך קשרים, חוויות ותחושת משמעות.

אחד ההיבטים הרגשיים של רילוקיישן הוא ההתמודדות עם אובדנים שאינם תמיד גלויים לעין.

אנחנו עשויים להתגעגע למפגשים ספונטניים עם משפחה וחברים, לחגים המוכרים, לשפת האם, למאכלים ולתחושה שיש לנו מקום ברור בעולם.

לעיתים מתעוררת גם אשמה: הרי בחרנו לעבור, אז מדוע אנחנו עצובים או מתגעגעים? בחירה אינה מבטלת אובדן. אפשר לאהוב את החיים החדשים ובו בזמן להתאבל על חלקים מהחיים שהשארנו מאחור.

מבחינה פסיכולוגית, הכרה ברגשות המורכבים הללו מאפשרת לנו לעבד את השינוי מבלי להרגיש שעלינו לבחור בין העבר לבין ההווה.

מעבר למדינה אחרת עשוי לשנות את האיזון בתוך מערכת היחסים הזוגית והמשפחתית.

כאשר אחד מבני הזוג משתלב במהירות בעבודה ובחברה והשני מתקשה למצוא את מקומו, עלולים להיווצר פערים בתחושת העצמאות, המסוגלות והמשמעות.

בהיעדר מערכות התמיכה המוכרות, בני הזוג עשויים להישען זה על זה במידה רבה יותר. לעיתים הדבר מחזק את הקרבה ולעיתים הוא יוצר עומס רגשי, תלות או מתחים.

גם ילדים ובני נוער מתמודדים עם אתגרים ייחודיים ובהם הסתגלות לשפה חדשה, למערכת חינוך שונה, לפרידה מחברים ולצורך לבנות מחדש תחושת שייכות חברתית.

חשוב לזכור שלכל אחד מבני המשפחה קצב הסתגלות משלו ושחוויה חיובית של אחד אינה בהכרח משקפת את חווייתם של האחרים.

בתחילת הדרך עשויה להיות תחושת התרגשות והתחדשות. עם הזמן, כאשר החידוש הופך לשגרה, עשויים להתגלות גם הקשיים. בירוקרטיה, פערים תרבותיים, קשיי שפה, בדידות, חוסר ודאות כלכלית או געגוע למשפחה עשויים להצטבר לעומס רגשי משמעותי.

לעיתים נוצר פער בין הציפייה לחיים החדשים לבין המציאות היומיומית ופער זה עלול לעורר אכזבה, תסכול ואפילו ספק לגבי ההחלטה לעבור.

אין מסלול הסתגלות אחיד. יש אנשים שמרגישים בבית במהירות, אחרים זקוקים לזמן ממושך ויש מי שממשיכים לחוות שייכות לשני מקומות במקביל.

בטיפול פסיכותרפויטי אינטגרטיבי בגישה פסיכודינמית אנחנו מתבוננים במשמעויות הרגשיות של המעבר ובאופן שבו הוא משפיע על הזהות, תחושת השייכות ומערכות היחסים.

לעיתים הרילוקיישן מעורר מחדש חוויות מוקדמות הקשורות לפרידה, לדחייה, לתלות או לחוסר ביטחון.

התהליך הטיפולי מאפשר לזהות את הקשרים בין חוויות העבר לאתגרים בהווה, לעבד תחושות של אובדן וגעגוע ולחזק את תחושת המסוגלות והיציבות הפנימית. בהתאם לצורך, ניתן לשלב גם כלים קוגניטיביים והתנהגותיים להתמודדות עם חרדה, בדידות, קשיי הסתגלות ושינויים במערכות היחסים.

המטרה אינה רק להסתגל למדינה החדשה אלא לאפשר לאדם להרגיש מחובר לעצמו ולבנות תחושת שייכות ומשמעות בתוך מציאות החיים שהשתנתה.

תחושת בית אינה נוצרת רק מתוך מקום פיזי. היא נבנית בהדרגה דרך קשרים משמעותיים, שגרה, ביטחון, תחושת שייכות והיכולת להביא את עצמנו לידי ביטוי.

הסתגלות אינה מחייבת אותנו לוותר על הזהות הקודמת או להתרחק מהשורשים שלנו. לעיתים היא דווקא מאפשרת לנו להרחיב את תחושת הזהות, לשלב בין תרבויות ולגלות בתוכנו יכולות וכוחות שלא הכרנו.

אפשר להמשיך להיות מחוברים למקום שממנו באנו ובמקביל לאפשר לעצמנו להשתייך גם למקום שבו אנחנו חיים כיום.

בית אינו תמיד רק המקום שממנו הגענו. לפעמים הוא גם המקום שבו אנחנו לומדים להרגיש שוב שייכים לעצמנו.