פגיעה עצמית: כשהכאב הנפשי הופך לכאב גופני

פגיעה עצמית לא אובדנית (Non-Suicidal Self-Injury - NSSI) מוגדרת כפגיעה מכוונת ברקמות הגוף, ללא כוונה למות כתוצאה מהמעשה. היא עשויה להופיע בגיל ההתבגרות וגם בבגרות, בקרב אנשים המתמודדים עם קשיים רגשיים שונים, ולעיתים ללא אבחנה פסיכיאטרית מוגדרת.

חשוב להבחין בין פגיעה עצמית לא אובדנית לבין ניסיון אובדני, אך גם להבין שההבחנה אינה תמיד פשוטה. שתי התופעות עשויות להתקיים אצל אותו אדם, והיסטוריה של פגיעה עצמית קשורה לסיכון מוגבר להתנהגות אובדנית בהמשך. לכן, אין להניח שהיעדר כוונה אובדנית מדווחת פירושו היעדר סיכון.

כאשר אדם חווה מצוקה רגשית קשה, הוא עשוי לחפש דרך מהירה לשנות את התחושה הפנימית. עבור חלק מהאנשים, פגיעה עצמית יוצרת שינוי זמני במצב הרגשי: הפחתת מתח, תחושת שליטה או מעבר מתחושה נפשית מעורפלת לתחושה גופנית מוגדרת. אצל אחרים היא עשויה דווקא להפסיק לזמן קצר תחושת ריקנות או ניתוק רגשי. ההקלה, כאשר היא מופיעה, אינה מעידה שההתנהגות מועילה בטווח הארוך. היא עשויה לחזק את הסבירות שהאדם יחזור עליה בעת מצוקה נוספת. כך עלול להיווצר דפוס שבו פעולה מסוכנת הופכת לאמצעי התמודדות מוכר וזמין.

אחת הטעויות הנפוצות היא להניח שלכל פגיעה עצמית יש אותה משמעות. בפועל, ההתנהגות עשויה למלא תפקידים שונים:

• הפחתת מתח רגשי או חרדה.
• התמודדות עם תחושת ריקנות או ניתוק.
• ביטוי של כעס עצמי, אשמה או ענישה עצמית.
• ניסיון להחזיר תחושת שליטה במצב של חוסר אונים.
• תקשורת של מצוקה שקשה לבטא במילים.

לעיתים מתקיימים כמה מניעים במקביל, והם עשויים להשתנות מאירוע לאירוע. משום כך, הבנת ההתנהגות מחייבת בירור אישי ולא הסתמכות על הסברים כלליים.

אנשים הפוגעים בעצמם עשויים לחוות בושה עמוקה סביב ההתנהגות. חלקם מסתירים את הפגיעות מתוך חשש מתגובת הסביבה, מענישה, מדחייה או מאובדן שליטה על המידע האישי שלהם. לעיתים נוצר מעגל שבו המצוקה מובילה לפגיעה עצמית, ולאחריה מופיעים אשמה, בושה ופחד מחשיפה. רגשות אלה עלולים להגביר את הבידוד ולצמצם את האפשרות לקבל תמיכה.

תגובה ביקורתית מצד הסביבה עלולה להעמיק את ההסתרה, גם כאשר היא נובעת מדאגה אמיתית.

גיל ההתבגרות מאופיין בשינויים רגשיים, גופניים וחברתיים משמעותיים. בשלב זה מתעצבים הזהות האישית, תחושת השייכות והיכולת להתמודד עם מצבי לחץ באופן עצמאי. אצל חלק מהמתבגרים, קשיים חברתיים, חוויות דחייה, ביקורת עצמית או מצוקה משפחתית עשויים להיות קשורים להופעת פגיעה עצמית. יחד עם זאת, אין להסיק שההתנהגות נובעת בהכרח מקושי משפחתי, מטראומה או מהשפעה חברתית. נדרשת בחינה של מכלול הגורמים. כאשר מתבגר חושף פגיעה עצמית, חשוב שהמבוגרים סביבו יתייחסו לכך ברצינות, גם אם הפגיעה נראית קלה.

התגובה הראשונית עשויה להשפיע על נכונותו של האדם להמשיך לשתף ולפנות לעזרה. במקום להגיב בהאשמה או בדרישה להבטיח שהדבר לא יקרה שוב, חשוב לנסות להבין מה קדם להתנהגות ומה האדם חווה באותו רגע. אפשר לשאול בעדינות:

"מה הרגשת לפני שזה קרה?"

"מה השתנה בתחושה שלך לאחר מכן?"

"האם היו רגעים שבהם הרגשת שאתה עלול לפגוע בעצמך ולא עשית זאת?"

חשוב גם לשאול באופן ישיר על מחשבות אובדניות, כוונה למות וסכנה מיידית. שאלות ישירות על אובדנות אינן מגבירות כשלעצמן את הסיכון האובדני.

כאשר מדובר בקטין, יש לשלב מבוגרים אחראים ואנשי מקצוע בהתאם לרמת הסיכון, תוך שמירה מרבית על כבודו ופרטיותו.

טיפול בפגיעה עצמית אינו מסתכם בדרישה להפסיק את ההתנהגות. הוא כולל הערכת סיכון, בירור הגורמים המשמרים את הפגיעה, זיהוי מצבים מעוררים ופיתוח דרכי התמודדות בטוחות יותר.

בגישת DBT נעשה שימוש בניתוח שרשרת התנהגותית, המאפשר לבחון מה התרחש לפני הפגיעה, אילו מחשבות ורגשות הופיעו ומה היו תוצאות ההתנהגות. העבודה הטיפולית עשויה לכלול גם פיתוח יכולת לבקש עזרה, התמודדות עם ביקורת עצמית, בניית תוכנית בטיחות וחיזוק מקורות תמיכה. הטיפול מותאם לגיל, לרמת הסיכון ולצרכים האישיים. במקרים מסוימים נדרשת גם הערכה פסיכיאטרית או התייחסות למצבים נפשיים נלווים.

פגיעה עצמית היא התנהגות שיש להתייחס אליה ברצינות, אך היא אינה מגדירה את האדם שמתמודד איתה. מאחוריה עשויים להימצא רגשות שקשה לבטא, חוויות שלא עובדו או דפוסי התמודדות שהתפתחו לאורך זמן. הבנת התפקיד של ההתנהגות אינה מצדיקה אותה, אלא מאפשרת לבנות מענה טיפולי מדויק יותר.

המטרה אינה רק להפסיק את הפגיעה אלא לסייע לאדם לפתח דרכים בטוחות להתמודד עם מצוקה, לבטא את צרכיו ולחוות יותר שליטה וביטחון בחייו.

פגיעה עצמית היא סימן למצוקה המחייב התייחסות מקצועית, גם כאשר האדם מצהיר שאין בכוונתו לשים קץ לחייו. יש להתייחס בדחיפות למצבים שבהם מופיעות מחשבות אובדניות, כוונה או תוכנית לפגיעה חמורה, הסלמה בתדירות הפגיעות, פציעה משמעותית או חשש שהאדם אינו מסוגל לשמור על ביטחונו.

במצב של סכנה מיידית, אין להשאיר את האדם לבדו. יש להרחיק אמצעים מסוכנים ככל שניתן לעשות זאת בבטחה, לפנות לשירותי החירום המקומיים או להגיע לחדר המיון הקרוב. גם בהיעדר סכנה מיידית, חשוב לפנות בהקדם להערכה מקצועית אצל איש מקצוע מוסמך בתחום בריאות הנפש. אין להסתפק בהבטחה של האדם שלא יפגע בעצמו שוב.

חשוב לזכור: פנייה לעזרה אינה ביטוי לחולשה אלא צעד משמעותי בשמירה על החיים וביצירת אפשרות לשינוי.