איך מתקפים רגשות של מתבגר בלי לוותר על גבולות?

גיל ההתבגרות הוא תקופה של התפתחות הזהות האישית, גיבוש עצמאות והתרחבות העולם החברתי. המתבגר מבקש לקבל החלטות בעצמו, להיות חלק מקבוצת השווים ולחוות שליטה רבה יותר בחייו. במקביל, יכולות התכנון, הערכת ההשלכות והשליטה בדחפים ממשיכות להתפתח. הפער בין הרצון בעצמאות לבין הצורך במסגרת הורית עשוי ליצור חיכוכים, במיוחד סביב שעות חזרה הביתה, מסכים, לימודים וחברים.

חשוב לזכור שלא כל התנגדות היא ביטוי לחוסר כבוד. לעיתים היא חלק מהניסיון של המתבגר לגבש עמדה עצמאית.

נניח שבתכם בת ה-15 מבקשת לצאת למסיבה עד שעה מאוחרת, ואתם מסרבים. היא כועסת וטוענת שאתם הורסים לה את החיים. תגובה כמו "את מגזימה, זו רק מסיבה" עלולה להגביר את תחושת חוסר ההבנה. לעומת זאת, אפשר לומר:

"אני מבינה כמה חשוב לך להיות עם החברות שלך, ושאת מאוכזבת מההחלטה שלנו. יחד עם זאת, אנחנו לא מסכימים שתחזרי בשעה הזאת".

ההורה מכיר בחוויה הרגשית מבלי לשנות את ההחלטה. יחד עם זאת, חשוב שתיקוף לא יהפוך למשפט קבוע שנאמר באופן טכני. מתבגרים רגישים מאוד לפער בין המילים לבין הטון וההתנהגות של ההורה.

אחד העקרונות החשובים בהדרכת הורים הוא להבחין בין גבולות שאינם נתונים למשא ומתן לבין נושאים שבהם אפשר לאפשר בחירה.

גבולות הנוגעים לבטיחות: מצבים שבהם ההורה נדרש לשמור על ביטחונו הפיזי והנפשי של המתבגר.

גבולות משפחתיים: כללים הנוגעים להתנהלות משותפת, לכבוד הדדי ולמחויבויות בבית.

תחומי עצמאות: החלטות שבהן ניתן לאפשר למתבגר להתנסות, לטעות וללמוד מהשלכות הבחירה.

כאשר כל מחלוקת הופכת לעימות על סמכות, המתבגר עלול לחוות שהדרך היחידה להשיג עצמאות היא באמצעות התנגדות. לעומת זאת, גמישות בנושאים מתאימים עשויה לחזק את שיתוף הפעולה גם במצבים שבהם הגבול הכרחי.

לעיתים שיחה שמתחילה בבקשה פשוטה הופכת במהירות לצעקות, האשמות או הסתגרות. במצבים כאלה, ניסיון להמשיך להסביר ולשכנע עלול להחריף את העימות. אפשר לבחור בתגובה קצרה וברורה: "אני רוצה לשמוע אותך, אבל כרגע שנינו כועסים. נעצור ונחזור לדבר בעוד חצי שעה".

הפסקה יזומה אינה עונש או התעלמות. היא מאפשרת לחדש את השיחה כאשר קיימת יכולת טובה יותר להקשיב.

חשוב שההורה אכן יחזור לשיחה בזמן שנקבע, כדי שהמתבגר לא יחווה את ההפסקה כנטישה או כהתחמקות.

כאשר מתבגר מתנהג באופן פוגעני, חשוב להתייחס להתנהגות ולתוצאותיה. יחד עם זאת, קיים הבדל משמעותי בין אמירה כמו "אתה ילד חסר אחריות" לבין "ההחלטה שלך הייתה לא אחראית, וחשוב שנבין כיצד מתקנים את המצב". הראשונה מתייגת את אישיותו של המתבגר. השנייה מתמקדת בפעולה שניתן לשנות.

בהדרכת הורים בגישת DBT ניתן דגש על תגובות המקדמות למידה ולא רק ציות. לדוגמא כאשר מתבגר מפר התחייבות, אפשר לבחון יחד כיצד ישיב את האמון ומה נדרש ממנו בהמשך.

ההשלכות צריכות להיות מותאמות למעשה, ידועות ככל האפשר מראש ולא משפילות.

מתבגרים זקוקים למסגרת הורית ברורה, אך אין פירוש הדבר ששני ההורים חייבים לחשוב באופן זהה. לעיתים אחד ההורים נוטה לגישה מחמירה, בעוד האחר מעדיף גמישות. כאשר חילוקי הדעות מתנהלים מול המתבגר, הוא עלול להיקלע למתח נאמנויות או לחוסר בהירות לגבי הכללים.

בהדרכת הורים ניתן לעבוד על גיבוש עקרונות משותפים, גם כאשר קיימים הבדלים בסגנון ההורות. אפשר לומר למתבגר: "אנחנו צריכים לחשוב על זה יחד ונחזור אליך עם תשובה". כך ההורים מדגימים שאפשר לא להסכים, להתייעץ ולהגיע להחלטה מבלי להפוך את המחלוקת למאבק.

טיפול DBT המותאם למתבגרים כולל, במודל המלא, עבודה טיפולית פרטנית ולמידת מיומנויות, ובדרך כלל גם מעורבות משפחתית. אחד המרכיבים הייחודיים הוא לימוד מיומנויות משותפות להורים ולמתבגרים, כדי לאפשר שימוש בשפה ובכלים דומים גם בבית. בין היתר, עובדים על תקשורת יעילה, פתרון בעיות, התמודדות עם קונפליקטים ושיפור היכולת של בני המשפחה להבין זה את זה. בהתאם לצורך, ההורים לומדים לזהות דפוסי תגובה שמגבירים עימותים ולפתח דרכי התמודדות חלופיות. המעורבות ההורית אינה מבוססת על ההנחה שההורים אשמים בקשייו של המתבגר, אלא על ההבנה שהסביבה המשפחתית יכולה להיות משאב משמעותי בתהליך השינוי.

המטרה בהורות למתבגרים אינה למנוע כל כעס, אכזבה או מחלוקת. מתבגרים זקוקים למרחב שבו מותר להם להביע רגשות, להתנסות בעצמאות ולפתח עמדה אישית, לצד מסגרת שמעניקה יציבות וביטחון. כאשר הורים מצליחים לשלב הקשבה, עקביות וגמישות, הגבולות אינם חייבים להיחוות כמאבק מתמשך.

סמכות הורית מיטיבה אינה נמדדת ביכולת לגרום למתבגר להסכים עם כל החלטה אלא ביכולת לשמור על קשר מכבד גם כאשר קיימת אי-הסכמה.