ADHD בגיל ההתבגרות; כשהקשיים משתנים עם הגיל

בגיל ההתבגרות המוח ממשיך לעבור תהליכי הבשלה, במיוחד באזורים ובמערכות המעורבים בתכנון, בקבלת החלטות, בבקרה עצמית ובהערכת השלכות. במקביל, מתרחשים שינויים במערכות הקשורות לתגמול, למוטיבציה ולרגישות להשפעה חברתית. תהליכים אלה הם חלק מהתפתחות תקינה אך אצל מתבגרים עם ADHD עשוי להתקיים קושי נוסף בתפקודים הנדרשים לניהול עצמאי של התנהגות. לכן, מתבגר יכול להפגין חשיבה בוגרת בשיחה אחת ובמצב אחר לקבל החלטה מהירה מבלי לשקול את השלכותיה.

אצל חלק מהילדים עם ADHD, ההיפראקטיביות מתבטאת בתנועתיות בולטת: קימה מהכיסא, ריצה, טיפוס או קושי להישאר במקום.

בגיל ההתבגרות, הביטוי החיצוני עשוי להשתנות. במקום תנועה בלתי פוסקת, המתבגר עשוי לתאר תחושת אי-שקט פנימית, צורך מתמיד בעיסוק או קושי להירגע. גם האימפולסיביות עשויה לקבל ביטויים חדשים, לדוגמא בתגובות מהירות ברשתות החברתיות, בהחלטות לא מתוכננות או בהתנהלות חברתית.

חשוב להבחין בין התנהגויות האופייניות לגיל ההתבגרות לבין דפוס מתמשך הגורם לפגיעה בתפקוד.

בבית הספר היסודי, חלק ניכר מההתנהלות מתווך על ידי מבוגרים. בחטיבה ובתיכון, המתבגר נדרש לנהל מערכת מורכבת יותר של מטלות, מבחנים, מועדי הגשה ופעילויות. במקביל, ההורים והמורים מצפים ממנו לגלות עצמאות רבה יותר.

הפער בין הדרישות לבין היכולות הניהוליות עלול להתבטא בירידה בהישגים, באיחורים או במשימות שאינן מושלמות. לעיתים מתבגר שהצליח בלימודים במשך שנים מתחיל להתקשות דווקא בשלב זה, משום שהמבנה החיצוני שסייע לו בעבר הצטמצם.

בגיל ההתבגרות, קבוצת השווים הופכת למקור מרכזי לזהות, לשייכות ולהערכה עצמית.

אצל חלק מהמתבגרים עם ADHD, קשיים בקריאת מצבים חברתיים, בהקשבה הדדית או בעיכוב תגובות עלולים להשפיע על מערכות היחסים. המתבגר עשוי להרגיש שלא מבינים אותו, להיפגע במהירות מהערה או להגיב בעוצמה למצבים של דחייה. יחד עם זאת, לא כל רגישות חברתית קשורה ל-ADHD. יש לבחון גם את איכות הקשרים, החוויות החברתיות והמצב הרגשי.

העולם הדיגיטלי מציע למתבגרים גירויים מהירים, משוב מיידי ואפשרות למעבר רציף בין תכנים. עבור חלק מהמתבגרים עם ADHD, מאפיינים אלה עשויים להיות מושכים במיוחד.

השימוש במסכים אינו גורם ל-ADHD אך שימוש ממושך, במיוחד בשעות הלילה, עשוי להשפיע על השינה, על חלוקת הזמן ועל היכולת להתפנות לפעילויות אחרות.

האתגר ההורי אינו מסתכם בקביעת מגבלות, אלא גם בהבנת התפקיד שהמסך ממלא בחיי המתבגר: קשר חברתי, הנאה, הפגת שעמום או הימנעות מקושי.

גיל ההתבגרות הוא תקופה שבה מתגבשת תחושת הזהות האישית.

מתבגר שאובחן עם ADHD עשוי לשאול את עצמו מה משמעות האבחנה עבורו, במה הוא שונה מאחרים והאם הקשיים ימשיכו ללוות אותו בעתיד. יש מתבגרים שחווים את האבחנה כהסבר מקל לקשייהם, ואחרים עלולים לחוות אותה כתווית שמגבילה אותם.

חשוב לאפשר למתבגר לפתח זהות רחבה הכוללת תחומי עניין, יכולות, ערכים ושאיפות, ולא להגדיר את עצמו רק דרך ההפרעה.

בגיל ההתבגרות מתפתח צורך משמעותי באוטונומיה ובשליטה על החלטות אישיות. לכן, מתבגר עשוי להתנגד לטיפול, להדרכה או לתמיכה שבעבר קיבל ללא קושי. התנגדות כזו אינה מעידה בהכרח על היעדר צורך בעזרה. לעיתים היא מבטאת רצון להיות שותף בהחלטות הנוגעות לחייו. במקום להציג את הטיפול כמשהו שנכפה עליו, חשוב להסביר את מטרתו, להקשיב להסתייגויותיו ולשתף אותו בבחירת יעדים משמעותיים עבורו.

הורות למתבגר עם ADHD מחייבת מעבר הדרגתי מניהול ישיר לליווי ולשיתוף פעולה. מצד אחד, המתבגר זקוק למרחב להתנסות, לטעות ולפתח אחריות אישית. מצד שני, ייתכן שעדיין יזדקק לתמיכה בתחומים מסוימים.

האתגר הוא להבחין בין מצבים שבהם נכון לאפשר התמודדות עצמאית לבין מצבים שבהם נדרשת התערבות הורית. שיח משותף על ציפיות, גבולות ואחריות עשוי לסייע בצמצום מאבקי כוח ולחזק את תחושת המסוגלות של המתבגר.

אבחנה שניתנה בילדות אינה מחייבת שכל קושי שמופיע בגיל ההתבגרות יוסבר באמצעות ADHD. כאשר חלה ירידה משמעותית בתפקוד, מופיעים קשיים רגשיים חדשים או משתנים דפוסי ההתנהגות, חשוב לבחון את התמונה העדכנית. לעיתים יש צורך בהערכה מחודשת של צורכי המתבגר, בהתאמת הטיפול או בבירור של מצבים נלווים. הערכה כזו צריכה לכלול גם את נקודת מבטו של המתבגר עצמו ולא להסתמך רק על דיווחי המבוגרים.

גיל ההתבגרות הוא תקופה של שינוי, חיפוש זהות והתפתחות עצמאות.

עבור מתבגרים עם ADHD, הדרך עשויה לכלול אתגרים ייחודיים, אך גם הזדמנויות לפיתוח מודעות עצמית, אחריות ודרכי התמודדות חדשות.

המטרה אינה להמשיך לנהל את המתבגר כפי שניהלנו אותו בילדות אלא לעזור לו להכיר את עצמו ולפתח בהדרגה את הכלים שיאפשרו לו לנהל את חייו.